הדבק, מטבעו, נועד לפעולה של חיבור בין שני גופים. העבודה בין הרווחים מתכחשת לאופיו של הדבק הפלסטי כמקשר ומדביק והופכת אותו לחומר פיסולי.
השינוי בתפקידו של הדבק והשימוש בו כחומר גלם עצמאי מפעיל אותו כשביל של געגוע ושקט הקיים בחיי מאז מותו של אבי, דרך השקיפות נחשף תהליך הזרימה של הדיו השחור היודע את דרכו.
הדבק, שהיה חומר קישוטי עבורי כילדה – כשהיינו ילדים היינו מורחים דבק על היד, מחכים שהוא יתייבש, ומקלפים אותו החוצה לכדי צמיד כשטביעת ידינו מוכלת בתוכו – פרוס כעת ביריעה מוגדלת וחושף את הטקס האישי שנוצר המורכב מחוסר שליטה , אקראיות , ציפייה ממושכת ואיפוק.
מתוך הבנה שהאמנות אצלי נובעת ממקום חומרי-אינטואטיבי, בחרתי להתנתק מהפונקציה המקובלת של החומר כמו גם מהנרטיב המצופה לטובת חקירה אישית של החיבור הפיזי שבין החומר לביני. התהליך נמשך כמה חודשים והפך לטקס שבו ההמתנה לתוצאה הפכה לריגוש הממשי של היצירה.
הדבק הפך לחומר שקוף/אטום שמכיל סימולטנית את העבר עם ההווה ומחבר בין גוף וזיכרון.