אושרת דרזי כרמלי / על השולחן

מיצב

קמתי בבוקר ועל השיש נותרה צלחת גדולה של צדפות שחורות, יפות וריקות. את בשרן הספוג ברוטב אכלנו בתיאבון רב בערב שקדם לו . אי אפשר לבזבז כזה יופי. כבר שנתיים שאני מלווה את ניר, בן זוגי, ומתעדת את תהליכי הבישול והתוצרים שלו, מתורגלת להראות את היפה, המושלם והמפתה בתיווך של מצלמה במטרה למשוך עוד ועוד סועדים. עם הזמן, עיניי נמשכו לשאריות ולעודפים. ערימה של שאריות של לבבות עוף שלא הייתה ראויה לעלות על השיפוד שהוכן לפיקניק השנתי שלנו; ביצים שבורות ולצידן צנצנת של מחית כמהין ואריזה של גבינה מהן נוצרה חביתה לארוחת ערב, כל אלה הפכו לDNA המשפחתי שלנו. השארית והעודפות מבטאת את השגרה היומיומית שלנו וכשהיא נחשפת לעין, עמוסה, גדושה ומבהיקה שכזו היא מעלה את המודחק שבציורי הטבע הדומם של הבארוק ההולנדי. השפע היפיפה של הזבל הופך לואניטס עכשווי ומבטא את מה שאנו מנסים לזכור ולהדחיק כאחד.