הודיה אביטן / חי דק בגבול הפריפריאלי
מיצב וצילום
ההגמוניה היא "מצב שבו חלק אחד מתוך הקולקטיב במדינה שולט אידאולוגית על יתר חלקיה באמצעות "אחדות אינטלקטואלית ומוסריות מובנית" (ברוך קימרלינג, 1999). אך אחדות זו אינה "אינטלקטואלית ומוסרית בלבד" (שם) אלא גם מניחה במצבה הטהור שליטה בו זמנית על מוקדיה הכלכליים, פוליטיים, התרבותיים והאידיאולוגיים" (שם) [איפה מתחילות המירכאות? האם במקור לא כתוב "הפוליטיים"?]
"חיים מוגדרים" ו"מחיקון ציבורי" הן שתי עבודות המקיימות ביניהן יחסי גומלין כדי לבטא את היחסים שבין הגמוניה, תכנון עירוני ואוכלוסיות שוליים.
העבודה "חיים מוגדרים" מציגה מושבות חיידקים שגידלתי בצלחות פטרי שסודרו על פי מיקומם של יישובי הפריפריה במפת ישראל. הבחירה בחיידקים נגזרה מיכולת התגובה שלהם לתנאי המחייה בשטח: חיידק מתפזר לכל מקום בו הוא מוצא תנאי מחייה מינימליים. העבודה מדגישה את השליטה בגידול החיידקים ובהגבלת מיקומם, כלומר את מקור הפריפריות כניסוי חברתי-אנושי. זהו ניסוי כושל לו ניצבות כעדות אותן עיירות פיתוח מתרוקנות, עזובות ונטושות.
"מחיקון ציבורי" היא סידרת צילומים של שיכונים ציבוריים שעליה מופעל המכניזם של המחיקון. התוצאה היא טשטוש והשטחה של השיכון הציבורי, שהפך ברוב המקומות לסמל לעוני ולהזנחה.
העבודה ממשיכה את הרעיון בדבר הפער בין כוונות השלטון למימושן. כמו המחיקון, שהומצא בשנות השבעים של המאה העשרים מתוך חתירה לשוויון מעמדי, כך גם תכנון השיכון הציבורי, שביקש לספק דיור נאות לכל נפש בישראל. בפועל, העשירים השתמשו ב'אנטי מחיקון' והתרחקו מהשיכונים הציבוריים. שתי התערבויות ממשלתיות אלה לא מנעו פערים חברתיים צורבים וקשים.
