מור קצמן / גופים שאינם קיימים
״מה אפשר להקיף, כאשר לא קיים קו, מישור או היקף, ולא נמצא משהו שניתן למדידה? גאומטריה, אם כן, היא ראיה מוסכמת לגופים, שאינם קיימים״ (קאזימיר מאלביץ)
העבודה עוסקת בגבולות של התפיסה שלנו ובמידת ההדחקה של האדם המודרני של מושגים כמוות, סופיות וכליה.
ב״גופים שאינם קיימים״, חומרים ביולוגיים כמו עצמות, שלייה, חלב אם ושיער הופכים לחומרי הגלם של העבודה אשר עוברים תהליכי פירוק שונים. הצילום שלהם בסביבה ניטרלית וקלינית מאפשר להם נראות קלה יותר לעיכול של עין המתבונן ולמעשה מנסח עבורם קיום פיסי וסמלי חדש.
כל אחד מהחומרים הללו הינו מה שקריסטבה כינתה "בזוי" (כוחות האימה״, 1980), כלומר מה שדלף או יצא מן הגוף והפך ל"אחר" שמזכיר לנו שאנו גוף בשר ודם ודיננו כליון.
קריסטבה מתייחסת אל הבזוי כאל מה שמסמן את גבולות העולם האנושי ובכך מגדירה את מה ניתן לשאת ומה פורץ את הגבול . פריצת הגבול הזו, חווייתה של כל אישה שילדה, מפגישה אותי עם גבולות האפשרות לשאת אותי ועם הדרך האישית שלי להפוך את הגבולות ולחתור תחתם.
"בחלל הנרחב של מנוחה קוסמית הגעתי לאולם הלבן של היעדרות האובייקטים, שהוא הביטוי הנעלה ביותר ללא-כלום החשוף". (קאזימיר מאלביץ)
מאלביץ מיטיב להאיר את את צדדיו המנוגדים של הלובן, מחד גיסא הלבן הוא טהור, נעלה, טרנסדנטי, ומאידך הוא מסמא עיניים, ריק וחשוף. כשם שהמצלמה ״רואה״ רק באור ובלעדיו לא קיים עבורה כלום, כך אני מהלכת בחלל הלבן הנעדר מאובייקטים ומביטה עמוק לתוך האפילה.
דרך הצילום המוקפד והצורות הגאומטריות אני מנסה למתוח את גבולות המבט וההכלה של הצופה ולבחון את הקיום של חומרים שאינם. תחושת הלובן והריק מכוונת למפגש בין הנוכח להיעדר, בין החרדתי לרגוע, בין החי למת.
