לי אשכנזי / יש לי הכול
מיצג
זה כמו בולמוס של אכילה. אני רוצה לעצמי כל פיסה של יופי מהעולם הזה. אני רוצה את כל הצבעים, את כל התכשיטים, את הציורים של כל האמנים הגדולים, את כל החפצים.
אני מדפדפת מהר בספרים הישנים. הנייר כל כך חלק ומבריק, אין עוד נייר כזה! כי "כבר לא מדפיסים ככה ספרים". עכשיו הספר בידיי, אני קורעת ותולשת ותולשת וקורעת ותולשת. רוצה להכניס את כל היופי הזה למקום אחד כדי שהצופה יחווה את הכול, ביחד וחזק. כמו שאני חווה את העולם הזה, הכל ביחד, הכל בווליום מחריש אוזניים. שומעת את כל הערוצים, רוצה את כל החפצים.
הם שטוחים, הם לא יקרים, אבל הם נותנים לי תחושה שאני יכולה להכיל את כל העולם הזה יחד. אני יכולה לקבץ הכול לכדי תמונה אחת שאני יכולה להביט בה וליהנות מכל העולמות. להרגיש שאני עומדת מול שולחן של מלך עם ענבים נשפכים, צלחות מזהב ויהלומים על הצלחת. אני השולטת, אני העורכת, אני היוצרת. ואז מגיע רגע בו כל הצבעוניות הזאת וכל הפיתויים עושים לי להקיא, כי אכלתי יותר מדי.
לקחתי יותר מדי ולא יגידו לי די.
זה עולם מקביל שבו אני יכולה לשלוף כל פעם אובייקט אחר מהתמונה, להביט בו ולדמיין את שאיני רואה במציאות הפיזית. וגם אם "זאתי רק תמונה", רק הייצוג ולא החומר ואין לו מרקם ואין לו ריח ואין לו "הילה", אני חווה את ההנאה הכי גדולה.
להביט כמו דרך מראה, מראת העושר שעשויה רק מנייר מודפס.
ניירות תלושים נערמים נערמים, חלומות לפעמים מתרסקים.
